עברנו את יום כיפור, סוכות בפתח ושוב אנחנו עם שני שיעורים שבועיים. אבל כמו שכבר הבנתם, אותי זה לא מלחיץ, להיפך. ממשיכים במלוא הכח לביתן הלפני אחרון בפארק האותיות של מילוש – “המוסך של פופיק”.
“פופיק” הוא מוסכניק חביב. “פופיק” יושב בכניסה למוסך על קוביה ועליה שלוש נקודות באלכסון (קובוץ) מולו יש עמוד (האות ו׳) שבאמצע שלו נקודה (שורוק). כאשר פופיק יושב על הקוביה הבטן שלו מבצבצת ורואים לו את הפופיק. אות שרוצה להיכנס למוסך של פופיק, מכווצת את השפתיים (כמו פופיק) ומשמיעה את הצלילי אוּ.
הדגמתי לילדים כיצד אני מכווצת את השפתיים – מנח הפה.
אחרי ההדגמה עברנו לשלב התרגול.
התרגול זהה לשיעורים הקודמים. גיליתי שמספיק שאני משנה את סיפור המסגרת או את ההנחיה, מבחינת הילדים מדובר במשחק חדש.
אז מה שיחקנו?
1.אות וצליל – הצגתי לילדים כמה אותיות פעם עם קובות ופעם עם שורוק והם אמרו את הצליל. מכיוון שהשיעור בזום, בכל פעם בחרתי ילד אחד שיפתח את המיקרופון ויגיד את הצליל והיתר אמרו, אך לא שמענו אותם. חשוב לציין כי בחרתי ילדים שביקשו לפתוח מיקרופון. לא הפתעתי אף אחד כדי לא ליצור מבוכה.
2.מיון תמונות לתנועה אחת – הצגתי לילדים את השטיחון של “פופיק” והראיתי להם תמונות. הם סימנו לי בסימן לייק או בוז אם התמונה מתאימה בצלילי הראשון שלה לביתן.
3.דף עבודה – שלחתי לילדים דף עם דימויים (תמונות). הם נדרשו להקיף בעיגול את הדימויים שבצליל הראשון שלהם שומעים את התנועה המתאימה לפופיק.
4.הבחנה בין שתי תנועות – ספרתי לילדים, כי רבים מתבלבלים בין אור במגדלור לפופיק. הראיתי להם שבשתי התנועות נעזרים באות ו’. הדגשתי את ההבדל בניהן ובמיוחד את מיקום הנקודה – אור נמצא למעלה והפופיק באמצע. הצגתי שוב את מנח הפה של כל אחד מהם.
לאחר מכן הצגתי לילדים תמונות שונות והם ציינו אם התמונה מתאימה לביתן של אור המגדלור או לביתן של פופיק. הפעם, הילדים סימנו לי בעזרת מנח הפה לאן התמונה שייכת. הילדים התלהבו מהרעיון שאני עמדתי במבחן. הייתי צריכה לזהות לפי מנח הפה שלהם למה הם התכוונו.
5.דף עבודה גזירה והדבקה – הילדים קיבלו שני דפים, באחד תמונות שונות ובשני שתי עמודות – אחת של אור המגדלור והשניה של פופיק. הילדים גזרו את התמונות והדביקו במקום המתאים.
זהו, עוד שבוע הסתיים. נכון, המשימות והתרגילים זהים לאלו של שבוע שעבר, אך מבחינת הילדים כל שיעור נראה אחרת. מזכירה, כל מפגש הוא כ-10 דקות. 10 דקות בהן אנחנו פעילים ומשחקים. הילדים ואני נהנים מאוד ואין ספק שהם לומדים ומתקדמים.
שבוע הבא, הביתן האחרון. התרגשות גדולה.
ולפני סיום, עוד תובנה חשובה לגבי הזום. שמתי לב שבזום רובנו יושבים סטטים וכמעט לא זזים. הדבר גורם לכך שמהר מאוד מאבדים עניין והקשב מופנה לרעשי הרקע (בני בית שמופיעים מאחורי אחד המשתתפים,פריט בולט ברקע של אחד המשתתפים וכו’) . אצלי בשיעור אני מאוד פעילה, כל רגע אני חושפת בפני הילדים תמונה או אביזר חדש. הילדים חייבים לעקוב והקשב כולו מופנה אליי. אין להם זמן להשתעמם ולאבד עניין כי יש תזוזה כל הזמן. המסקנה שלי, שעדיף מפגש קצר, פעיל, ממוקד קשב מאשר מפגש ארוך, חזרתי וסטטי.
מה דעתכם? מסכימים איתי? אשמח לקרוא את תגובתכם.
רוצים גם ללמוד איך ללמד קריאה בשיטת עננים?
היום זה אפשרי! יחד עם אתי, יצרתי קורס בשם ״מורה פרטית״, אותו תוכלו לרכוש (39 שקלים בלבד), לקבל גרסת הדפסה לשטיחונים (הביתנים) וחוברת תרגול.