הבלוג של אתי

השבוע ביקרתי בכיתה בבית ספר בפתח-תקווה. לשמחתי הצטרף אליי לביקור איתמר, הנכד המתוק שלי בכיתה ב׳, הוא מכיר היטב את שיטת עננים. שנים אני חולמת

40?? בכיתה ב׳?? בהבנת הנקרא? זו, בערך, היתה התגובה שלי בשיחת הטלפון עם א׳. ״היא פשוט לא מרוכזת״, ענתה לי, ״זו כבר פעם שנייה שזה

שאלה שאמא שאלה אותי השבוע: ״איך אגרום לילד שלי להפסיק לנחש?  הוא קורא ומנחש את המילה, לפעמים מצליח ולפעמים טועה, אז איך גורמים לו להפסיק

אם אמרתי 10 פעמים לילד את שם הספרה והוא עדיין מתבלבל, למשל בין 6 ל-9, או שוכח שלשבע קוראים שבע, האם הבעיה אצלי או אצלו

מה הקשר בין רכיבה על אופניים וקריאה ברצף? הרבה פעמים פונים אליי ומספרים שהילד יודע תנועות ואותיות, אך עדיין קורא לאט ולא מצליח לקרוא ברמה

סבלנות – תכונה נהדרת, אבל… לפעמים היא לא תעזור, כי צריך לשנות כיוון. בענייני לימוד קריאה אני דווקא טוענת שאם מרגישים שיש בעיה, למשל אם

בהתרגשות רבה אני כותבת על הגמד המעודד, מוצר חדש במרכז ״עננים״ שלנו. כולנו זקוקים לעידוד. פעמים רבות אנו נוטים לבקש להפחית התנהגויות שאינן רצויות, לעודד

חם, הטמפרטורות קיצוניות, יש רצון עז להמשיך להרגיש בנשמה את החופש ולא להעמיס בנוסף על החום מחשבות מכבידות על השלמת פערים ולימודים. ביה״ס יחכה עוד

סדרת מחקרים שבוצעה באוניברסיטת ווטרלו הראתה שציור או שרבוט של המידע שלמדנו מקודדים את התוכן טוב יותר מכתיבה שלו, או מאמצעי המחשה אחרים שמוצגים ללומד.

ילדים רבים, בעיקר ילדי קש״ר (קשב וריכוז) מסתובבים בחופש הגדול עם סוג של אנחת רווחה תמידית. החופש של אותם ילדים הוא משמעותי מאוד,  הוא מאפשר

מה אתם הייתם אומרים לילדכם בן ה-8 שרוצה לעשות קעקוע?… התגובות לשאלה הפילו אותי לרצפה מרוב צחוק (כנסו ללינק למטה ותקראו, לא אעשה לכם ספוילרים,

פשוט פשוט פשוט. בלי אמצעים, בלי אולפן, אחת מול השניה, להוציא כמה שיותר מהר. תבינו, חן ואני פשוט נשברנו: כמה טלפונים…כמה הורים במצוקה ומורים שרוצים

ילדים אוהבים אספנות. הם אוספים מילים בקופסת פוקימון וזה נותן תחושת כמות, הרבה, ״יש לי״. הם גם זוכרים עשרות, אפילו מאות, של דמויות פוקימון מהקלפים

סוף שנה! זה מתקרב בצעדי ענק. מה עם הילדים? רבים מתקשים בתקופה הזו לאסוף את עצמם. האווירה היא: מה שנלמד נלמד מה שלא לא. יש

ילדים שיש להם קושי ומפתחים הימנעות הם לעיתים קרובות שובי לב, בגלל אותו חופש בהתבוננות ובמחשבה שלהם. יש בהם משהו אחר, הם מלאים בשובבות, חיים

פעם, לפני שנים, פגשתי לראשונה את השיר של אמיר גילבוע ״לו מאה כובעים״: לו מאה כובעים לראשי, מאה כובעים, מאה צבעים. מאה כובעים, מאה צבעים

פסח מגיע ואיתו ליל הסדר, אנחנו מצווים לספר לילדנו את יציאת מצריים ולפעמים אני מרגישה שב״כאן ועכשיו״ רבים מהילדים נמצאים בין המיצרים, הם אלה שיכולים

״והארץ היתה תוהו ובוהו״. מה זה תוהו ובוהו? תוהו – לתהות, בוהו – לבהות. כלומר, ללכת לאיבוד ולא לדעת על מה, לא לדעת איך לתקן/לפתור

למקומות, היכון, צא! מי לא היה בסיטואציה הזו? כמעט כל מי שהתחרה אי פעם בתחרות ריצה מקצועית, או אפילו חובבנית, מכיר את הפרפור בבטן…הרצון לנצח!

יש לי קושי עם אנגלית. השפה לא קולחת לי… משהו בשליפה מקשה עליי את הדיבור.  אני כ״כ רוצה להתפטר מתחושת ה״אין מילים״ הזו! אז התחלתי

זה התחיל מטלפון בהול של אמא מיוסרת אחרי אסיפת הורים. הילדה לא מזהה חלק מהאותיות, היא תזזיתית ולדברי המורה חבל מאוד שלא השאירו אותה עוד

כשילד קטן מלמד אותי משהו – זה מרגש אותי מאוד. בעיקר מרגש אותי שמדובר במשהו שאני לא יודעת/לא ראיתי/לא שייך לעולמי. להיות תלמידה של ילד

ההתרגשות לא עוברת לי. חזרתי מניו-יורק, ביקרתי בביה״ס ״לוריא״ שמיישם את שיטת עננים. פגשתי, סוף סוף, את אסתי (תיכף אספר לכן עליה). ״לוריא״ הוא בית

בעולם המודרני אנחנו משתמשים בסמלים באופן יומיומי, בעיקר בוואטספ, בצורה מאוד טבעית. אם אנחנו שמחים – נשלח סמיילי, אם אנחנו עצובים – אימוג׳י דמעות. יש

״היא עדיין לא יודעת את האותיות ולא קולטת את הצלילים, אבל אני רגועה, היא מאוד חכמה וכנראה צריך לתת לה זמן להבשיל״. אני שומעת את

אנחנו יודעים שההשתקפות הזו שבמים היא שיקרית. הרי עץ התמר זקוף, חזק, שורשיו עמוקים, ראשו ככתר מלא פירות והמים, לעומתו, משקפים כאילו מדובר במשהו רועד

אני זוכרת את עניין ההישענות על הקיר. הייתי שוחה מהרדודים לעמוקים לאורך קיר, ממש קרוב אליו,  כדי שיהיה לי משהו להישען עליו אם אאבד נשימה

לצאת מהבית ולבנות סוכה דומה בעיניי ללצאת מהקופסה.  אנחנו חיים בקופסה, בבית, יוצאים וחוזרים ממנה יום אחר יום.  בסוכה יש משהו קל, אוורירי.  אנחנו לא

״אז מה אם הילד מתעכב עם לימוד האותיות? למי זה משנה, לכל הרוחות, אם הוא לא קולט את הצלילים! אם יקלוט בעוד שלושה חודשים יקרה

הרבה פעמים מגיעים ילדים ממש גדולים, בכיתות ג׳-ה׳, שלא יודעים לקרוא. חלקם לא יודעים את האותיות. המשותף לילדים הוא שהם מגיעים מבתי ספר שמאפשרים להם

״את יודעת, ממש לא אהבתי את זה שבספר שלך האות א׳ היא אלוף, זה מעודד תחרותיות, למה?? ״הגזמת!״, חשבתי בליבי. אבל ״האסימון״ ירד בהזדמנות אחרת,

בבחירות הקודמות תלשתי ״כל קול קובע״ ועוד כמה שלטי בחירות שהיו תלויים במסלול הטיול הקבוע שלי עם אדי הכלב. עליתי הביתה בהתרגשות, פרסתי את השלל

יש במרכז עננים מורה קטנה ושמה הדס, בת חמש וקצת (!), שרוצה ללמד ילדים בגן את המשחק. איזה משחק אתם שואלים? המשחק שבסיומו בעצם יודעים

לא מדובר בבעיה אישיותית, לא מדובר בבעיה פסיכולוגית! זה פיזיולוגי בלבד! **מי שרוצה לשמוע את הראיון המתומצת כאן – שידלג על הכתוב וילך ישר לתגובה

״אתי, למה אנחנו צריכים בכלל להתערב בזה? אנחנו סומכים על המורה שהיא יודעת לראות מה הבעיה של הילד וגם לתת את הדבר המתאים!״ זו טעות