זה התחיל מטלפון בהול של אמא מיוסרת אחרי אסיפת הורים.
הילדה לא מזהה חלק מהאותיות, היא תזזיתית ולדברי המורה חבל מאוד שלא השאירו אותה עוד שנה בגן. המורה לוחצת ומבקשת להתחיל כמה שיותר מהר עם הוראה מתקנת כי כבר יש פערים.
השיחה ממשיכה ואני, מעין בלש, שואלת במטרה להבין בדיוק במה מדובר.
האמא עונה ולאט לאט אני מתחילה להבין שיש פה סיפור אחר.
שאין פה ילדה שהיתה צריכה להישאר עוד שנה בגן, אלא ילדה שכנראה מתאימה בכלל לכיתה ב׳. בינתיים האמא שולחת לי סיפור קטן שהילדה כתבה לאחיה.
סיפור! לא מילה, לא משפט, כמה משפטים וכמעט בלי שגיאות ובכתב יד יפה.
נדהמתי.
שאלתי את עצמי איך המורה חשבה שהיה צריך להשאיר עוד שנה בגן?
כמה עצבות נכנסה בי כשראיתי עד כמה, בעצם, המורה בעלת הכוונות הטובות לא רואה את הילדה. כמה בדידות הילדה השובבה בעלת הכוונות הטובות והידע נושאת על כתפיה.
כל כך כואב להבין שהילדה הזו בגיל שש וקצת פשוט לבדה בבית הספר, למרות שהיא עטופה במורה דואגת.
כשקראתי למרכז שלי בשם ״מרכז עננים״ התכוונתי שהילדים, המורים והגננות יקבלו מעקפים (כלי שמהווה עיקוף לבעיות של הילדים בלימודים) ונראות, וכשיצאו ממפגש פשוט ירגישו ב״עננים״ מרוב שירד
מהם כל הכובד.
אתמול, כשנתקלתי בציור של אביאל בסיל, ראיתי שיקוף של העצבות שבתוכי.
ראיתי בציור ילדים קטנים ,בודדים, כל אחד על ענן משלו.
כמה בדידות יש בלא להיות מובן.
כמה בדידות יש כשרואים אותך, אבל מודדים יכולות עם סרגל לא מתאים.
