״היא עדיין לא יודעת את האותיות ולא קולטת את הצלילים, אבל אני רגועה, היא מאוד חכמה וכנראה צריך לתת לה זמן להבשיל״.
אני שומעת את האמא אומרת את המשפט הזה ומתכווצת.
כל נורות האזהרה מצפצפות לי בראש.
אני יודעת שעברו חודשיים מתחילת השנה ואני גם יודעת שבגן חובה הם מחוייבים ללמד אותיות, אז ברור שמשהו קשה שם לילדה.
ברור גם שהילדה יודעת שקשה לה, כי אחרים לידה קולטים.
אני לא אמא של הילדה ובכל זאת נכנסת ללחץ! איך אסביר לאמא הזו שיש בעיה, לא בעיה גדולה, אבל היא חייבת לזוז כי שעון הדימוי העצמי של הילדה מתקתק, לרעתה.
אתם מכירים את התרגיל שלעיתים נותנים במוטוריקה, ״לצבוע בין הקווים״? מכירים איך השביל הבודד הריק הופך להיות העיקר ומסביב הכל לבן, כאילו אין עולם?
אז לפעמים כשאנחנו מגלים בתוכנו או בתוך ילדינו איזה שהוא שביל מלא במהמורות, האינסטינקט הוא למלא אותו ולהוציא ממנו את פוטנציאל הנפילה, כדי להגן על עצמנו או על ילדינו מפני כאב.
והשביל? הוא הופך להיות מרכז העולם. וכך אנחנו הופכים ממגלי עולם למשוטטים, אפילו לא תיירים.
לו יכולנו לחזור לרגע שבו עינינו מגלות עולם חדש, כזה שמעולם לא היינו בו.
עולם שבו סקרנות, עושר ומגוון אינסופי מילאו את ראשנו.
כולנו היינו פעם תינוקות, קולומבוסים קטנים.
איך אגרום לכך שהשביל הזה לא יהפוך למרכזי בחיי הילדה, יטריד אותה וימנע ממנה ליהנות מהעולם העשיר, המגוון והנהדר של הלמידה. איך אמנע ממנה להכניס את עצמה לתבנית של טובה, לא טובה, חכמה, לא חכמה, לקויה…
כדי שהראש יאפשר למידה צריך להנות ממנה, צריך לגלות שאפשר ליפול ולקום, ואז אפשר להישאר קולומבוס קטן-גדול לנצח! וזה אושר גדול.
