ההתרגשות לא עוברת לי.
חזרתי מניו-יורק, ביקרתי בביה״ס ״לוריא״ שמיישם את שיטת עננים. פגשתי, סוף סוף, את אסתי (תיכף אספר לכן עליה).
״לוריא״ הוא בית ספר יהודי מונטסורי. בבית ספר זה מלמדים את הילדים קריאה בשפה העברית.
ב״לוריא״ מתחילים בגיל 3 עם ״עננים״ ומלמדים אותיות. בגיל 5 מלמדים את הילדים קריאה באמצעות השיטה. המורות מספרות שהילדים לומדים את האותיות ואת התנועות מהר .
אספר כאן על הביקור.
התרגשתי מאוד לפגוש את אסתי, שלמדה אצלנו בקורס והכניסה את הכלים ואת ההדרכה לביה״ס. אסתי ואני נפגשנו לראשונה והכימיה שנולדה בינינו בזום הייתה מדוייקת.
קודם כל, יש הרבה שקט בבית הספר, מייד מרגישים זאת כשנכנסים פנימה. ארגון הכיתות אחר ממה שאנחנו מכירים. המורים נינוחים מאוד ויושבים עם מעט ילדים. כל מורה עובד עם 3-4 ילדים. בפתח בית הספר – שלט המדבר על חשיבות החמלה, ההקשבה וכבוד האדם.
התהלכתי במסדרונות בית הספר והרגשתי בעוצמה את האהבה, הסקרנות, הכבוד למורים. משהו כל כך זורם שם.
וידוי קטן – פעם ראשונה בחיים שקינאתי באמת.
שאלתי את מנהלת אם גם להם יש מבדקים תמידיים כמו אצלנו. גיליתי שהם ממש לא במקום הזה ולא נבדקים כך. המורים לא נבדקים ולא רדופים. ההשקעה והאנרגיה של צוות ביה״ס הן בדרכי הלימוד ובלתת לילדים תחושת לימוד בנינוחות וסקרנות.
המנהלת פתחה את המחשב שלה והראתה לי מה קורה עם הילדים שלומדים בשיטת עננים לעומת כיתה שלא הכניסו בה את השיטה. יצא להם סוג של מחקר, באופן טבעי ולא מתכוון.
הנתונים מדהימים.
ואני? הרגשתי נבוכה ממטר המחמאות של כמה אנשים שהרעיפו עליי אותן בבת אחת.
חזרתי, עדיין בג׳ט לג, מלאת התרגשות ורצון להמשך עשייה והפצת ״עננים״ בארץ שלנו/
משתפת כאן בתמונות ובוידאו מביקורי בביה״ס ״לוריא״.
