אני זוכרת את עניין ההישענות על הקיר.
הייתי שוחה מהרדודים לעמוקים לאורך קיר, ממש קרוב אליו,
כדי שיהיה לי משהו להישען עליו אם אאבד נשימה או אבלע מים.
הייתי בת 3 (!) כשהמציל אהרונצ׳יק האגדי לימד אותי לשחות.
אני במים, אהרונצ׳יק בחוץ, מדריך אותי כשמקל ארוך בידו, שאוכל לאחוז בו אם אבהל או אהיה במצוקה.
כן, כל מי ששומע את הסיפור הזה מעט מצטמרר אבל…כך למדתי לשחות וד״א, אני ממש אוהבת לשחות.
אני חושבת שכל עניין הקשב והריכוז, הלקויות, הם סוג של קיר:
אם, למשל, אני אתקשה לזכור חומר מסויים – זה בגלל בעיית בעיית הזכרון או הקשב שלי –
כך אגיד לעצמי וכך גם יחשבו האחרים.
הסכנה כאן היא שבעצם יש לנו קיר זמין לשים עליו את חוסר היכולת שלנו.
מצד אחד אומרים שחשוב לאבחן את הבעיות כי אפשר לטפל נקודתית ופסיכולוגית.
אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה: אנחנו מאפשרים לילד לשחות קרוב לקיר ומפחדים שיתרחק לאמצע. והילד? מסרב להתרחק, כי הוא יודע שאינו שוחה כמו שצריך.
להיפרד מהקיר זה נורא מפחיד. לשחות במים עמוקים זה מפחיד.
האם אנחנו כמו המציל אהרונצ׳יק?
או אולי אנחנו נכנסים איתו לבריכה, מרגיעים אותו שאנחנו כאן ומדרבנים אותו שלא להישען על הקיר, כי כך אי אפשר לשחות לעומק.
ילד לעיתים יכול עד י״ב לשחות ליד הקיר.
גם אנחנו כמבוגרים מסדרים לעצמנו קירות תמיכה.
האם הקירות הם אנשים? או אולי הם אסטרטגיות שמאפשרות לנו להתקדם?
או הקירות הם כדור מרגיע שהרופא רשם?
מה שבטוח הוא שלא ניתן לתת הצדקה להימנעות או וויתור.
יש כל מיני כלים מגוונים שאפשר להיעזר בהם כשלא מצליחים ללמוד או להתנהל בדרך הרצויה והמיטיבה איתנו.
אבל הדבר הראשון שאנו חייבים כדי להתחיל לזוז מהקיר הוא מודעות להיותו גורם עוזר אך גם מפריע.
והעיקר והעיקר לא להימנע כלל.
