אנחנו יודעים שההשתקפות הזו שבמים היא שיקרית.
הרי עץ התמר זקוף, חזק, שורשיו עמוקים, ראשו ככתר מלא פירות והמים, לעומתו, משקפים כאילו מדובר במשהו רועד ולא יציב.
אלה המחשבות שעברו בי כשראיתי היום בפארק את השתקפות העץ במימי האגם.
המראה שתפס אותי גרם לי לחשוב על זה שאנחנו המבוגרים משקפים לילדים מרגע היוולדם מי הם.
אנחנו בעצם סוג של מראה.
השיקופים האלה ילוו אותם לעיתים כל החיים..
״אתה אמיץ״, ״את חזקה״, את עצבנית״, ״אתה חכם״, ״אתה בשביל כדורגל לא בשביל לימודים״, ״את מציירת נפלא אבל אין לך…״
אנחנו נוטים להגדיר את הילדים באמצעות שיקוף.
לילד אין מספיק כלים לדעת אם מה שאני אומרת נכון או לא.
כשאנו ילדים זה כמעט בלתי אפשרי לשנות את התפיסה העצמית אנחנו משווים את עצמנו לחברינו. גם המבוגרים תורמים לנו הרבה מאוד שיקופים.
למשל, ילד הולך לבית הספר, שם לעיתים משתעמם, שוכח, לא מרוכז, מתקשה ללמוד. והסביבה? נותנת לו ציונים, כלומר יש לו שיקוף גם של עצמו וגם של המבוגרים הסובבים אותו, שאומרים לו בעצם מיהו.
הכי חשוב לתת לו כלים: דרכים שונות, טיפולים שונים ולעיתים אף עזרה תרופתית, על מנת לאפשר לו תהליך התפתחותי בריא.
כי לא כל הילדים מצליחים ללמוד באותה הדרך! וככל הנראה, בדרך למידה אחרת אותו ילד בדיוק עשוי לקבל שיקוף של סקרן, אוהב ללמוד, קולט מהר.
המטרה היא שנגיע כבוגרים למצב שבו אנו יודעים מי אנחנו, מהם חולשותינו, במי ובמה אפשר להעזר כדי שנעמוד זקופים כמו עץ ולא כמו השיקוף.
ויש עוד משהו, סוג של קסם אמיתי: אם נשקף אמונה, ביטחון, אהבה וסבלנות לילד – הוא יקבל על עצמו את התכונות שאנו נותנים לו. ואלה תכונות נהדרות ממש, כאלה שטוב לגדול איתן.
